Rote Farbe

ערב טוב לכולם.

יש אפקט פיזיקלי שנקרא ״אפקט דופלר״. משמעותו היא שמנקודת מבטו של צופה, מקור קול הנע ביחס אליו במהירות כלשהי משנה את תדירות הקול הנשמעת ע״י הצופה בהתאם למהירות היחסית: אם המקור מתקרב, התדירות הופכת גבוהה; אם המקור מתרחק התדירות הופכת נמוכה. זה אפקט שביום-יום גורם, בין השאר, לכך שכלי רכב החולפים על פנינו עושים את את אותו צליל ״זום״ שאנחנו מכירים. זמזום שעולה ויורד. שומעים את זה ממטוסים ומאופנועים, ויחד עם סירנות, תינוקות בוכים וחתולי רחוב הם גורמים ללא מעט תושבים במדינה להחסיר פעימת לב התוהה אם זו אזעקת צבע אדום. אתם אולי חושבים שאני חרדתי באופן קיצוני, אבל אני מבטיח לכם שלא חסרים קוראים דרומיים המהנהנים עת הם קוראים פסקה זו עד סופה.

בסביבות 5:30 בלילה בין שבת לראשון לפני כשבועיים, חוויתי את חוויית הצבע האדום הכי חזקה שהייתה לי מאז חזרתי לגור בבאר-שבע. למזלי (או שלא למזלי) הייתי צריך לקום רבע שעה מאוחר יותר, אבל זה לא שינה את התחושה. לקום משעון מעורר שאני לא מכיר (זמזום שעולה ויורד), שותף שלי צועק לי לקום מהצד השני של הדלת ואני נעמד בקושי ומנסה לשים כפכפים. רצים לחדר המדרגות ומחכים. בום. עוד פעם צבע אדום, זמזום שעולה ויורד. כמה דקות מאוחר יותר נגמרה התזזית וחוזרים לשגרה. לא ידעתי שיש לי שגרה ב-5 לפנות בוקר. היום המשיך מעט מעיק בגלל חוסר השינה, אבל גם בגלל המחשבה שאולי צרות באות בצרורות.

במהלך הטיול שלי באירופה יצא לי להיתקל בבחורה גרמנייה המתגוררת בצרפת. היא שאלה אותי איפה אני גר, כי הגרמנים היו רוצים להאמין שיש להם איזושהי הבנה בסיסית בגאוגרפיה שלנו. עניתי לה שאני מראשון-לציון ושאני עובר לבאר-שבע בקרוב, כדי לעבוד על המאסטר. כשהיא הודתה בזה שאין לה מושג איפה נמצאים המקומות האלה, הסברתי לה טיפה על הגאוגרפיה והזכרתי את כל עניין הטילים על הדרום. "ב-2009" אמרתי, "היה טיל שכמעט הרס את אחד הפאבים הכי אהובים עלי בבאר-שבע" והיא תקעה בי מבט מזועזע. עד היום אני לא יודע בדיוק אם זה בגלל החיוך המשועשע שהיה לי כשאמרתי את זה; או המחשבה על כך שבמלחמה המתמשכת שלנו, מקום נחמד לשתות בירה הוא לא הדבר הכי נוראי שניתן לאבד. בת-דודה שלי המתגוררת בצרפת אמרה לי שזה כנראה בגלל שמעולם היא לא חשבה על לחשוב מחשבות על פאב אהוב שמחר פשוט יכול להימחק בעקבות מתקפת טרור. קשה לתפוס, אבל זה כמעט ייחודי לנו בעולם המערבי.

לא בלתי סביר שגם בארץ יש אנשים שהיו תוקעים בי מבט זעזוע או תמיהה לאור האמירה. רוב האנשים בישראל (כמו בעולם) לא באמת מבינים מה התחושה של חיים תחת האיום הזה. הגישה ההנדסית שלי היא פשוט להגדיר את זה כפיגוע לכל דבר. נכון, פיגוע שהסיכוי שלך להיפגע בו הוא יותר נמוך מכאשר מחבל מתאבד מתפוצץ לידך, אך עדיין פיגוע. פצצה שפוצץ מפגע במפגיע. פיגוע שיכול לתפוס אותך באמצע היום בלימודים, בערב בבילוי או לפנות בוקר תוך כדי שינה. מאז שחזרתי לב"ש, הייתי קורבן לכמה פיגועים.

הידיעה שהחיים או הבריאות שלך יכולים להיות תלויים במזל וביכולתך לתפוס מחסה בהתראה של כמה שניות בהתאם לגחמתו של מחבל הרוצה ברעתך רק בשל היותך ישראלי, היא זו שאמורה לעורר זעזוע אצל כולם, אבל הרוב עדיין לא ממש יודעים. מודעים, אבל לא יודעים. איך הם ידעו כאשר התקשורת מדווחת בכותרות על המצב רק בזמן ובאופן שתואם את אג'נדת העורך או כשהוא ממש חמור? איך הם ידעו כאשר בשאר הזמן פגיעות מדווחות רק בחדשות המתגלגלות בצד המסך, הכוללות רק התייחסות לפגיעות ברכוש ובנפש, אך לא לפחד או לשגרת החיים? איך הם ידעו כאשר הביטויים בהם משתמשים בכל מקום הם בסגנון של "נפלה רקטה" כאילו הייתה עלה תמים נידף ברוח שאף אחד לא שיגר בכוונת זדון? אני לא ממש ידעתי עד שלא התחלתי לחוות את זה. אני מכיר אנשים שחושבים שזה פשוט איזשהו גוש מתכת עם קפצון בקצה או אפילו שאפשר לראות את זה מגיע (להבדיל מהמציאות בה הגראד נע כ"כ מהר שהוא כאילו מופיע במקום הפגיעה ומרים ענן עשן של כמה מטרים). אבל זה המצב. הוא קשה ואנשים צריך לדעת אותו.

"למה שלא פשוט תעזוב את ישראל לכמה זמן עד שהכל יירגע" שאלה אותי הגרמנייה בפאב אחרי שתיארתי לה את החיים בדרום. הסתכלתי בה במבט מעט מבולבל. "מה זאת אומרת?" שאלתי, "זה הבית שלי. הפתרון הוא לא שאני אברח אלא שהירי ייפסק". טענת העזיבה היא טענה המושמעת רבות בצורה כזו או אחרת גם בישראל. בתמימות או שלא. יש לנו שלל אנשים שנמנעים מלהגיע לדרום גם שלא בתקופת מתיחות ומעדיפים שאף אחד מאהוביהם לא יהיה בטווח גראד מעזה באופן קבוע. עבור מיליון האנשים שנמצאים בטווח זו לא תמיד אופציה וזה גם לא צריך להיות הפתרון. זה אפילו לא עניין של "אם אני אלך אז הטרור ניצח". זו אמירה נכונה, אבל זה לא זה. אנשים צריכים להיות מסוגלים לחיות בבתים שלהם. הטירוף הוא לא שלנו שאנחנו חיים כאן, אלא של אלו שיורים ומנסים למנוע מאיתנו את החיים כאן.

זה טבע החיים כאן בדרום. זמזומים שעולים ויורדים, שריקות הטילים שבאים, הבומים ומשחק המחבואים. כל שנבקש הוא הבנה לבלתי אפשריות הסיטואציה. גם אם אתם אומרים שאיכפת לכם, אתם לא מבינים עד שאתם חיים את זה; עד שאופנוע חולף עושה לכם התקף לב, עד שתינוק בוכה מפריע לכם להירדם למשך שעות, עד שהתנעת רכב מקפיצה אתכם לכוננות ספיגה. אתם לא תבינו את זה, אלא רק תזדהו ותתפללו שלא להבין את זה. עד שלא תתעוררו ב-5 לפנות בוקר כדי להציל את חייכם לא תבינו. עד  שזה לא קרה לי, אני לא הבנתי. עדיף שתבינו שאתם לא מבינים ושיש אנשים שמבינים בלית ברירה.

זו בעיה שאפקט פיזיקלי כמו "אפקט דופלר" מפחיד אותך. אם יש עובדה שנכונה לגבי כל האפקטים הפיזיקליים המוכחים היא שהם היו לפנינו ויהיו אחרינו, וכל מה שעומד לרשותנו היא האפשרות לכמת אותם. זה לא רווח גדול כאשר אזעקת "צבע אדום" מתריעה על גראד המתקרב לקודקודך. אינני יודע אם בתום "עמוד ענן" ייפסקו הצבעים האדומים או לא, אני רק יודע שגם אם כן, ייקח לנו הרבה זמן להחלים.


לסיום

אל תלחצו על זה. חבל.

להתראות בזמנים שקטים יותר,
רז.